קוראים לי אמיר. אני לא עורך דין, לא קבלן, אלא מישהו שמנסה להציל מבנים ישנים, לשדרג אותם, ובדרך, להשביח את נכסיהם של אנשים. לפני כמה שנים, ניסיתי לעשות בדיוק את זה בבניין של אלי.
אלי היה לקוח שלי לשעבר, והבניין שלו – בניין ישן טיפוסי – התאים בול לתוכנית תמ"א 38. הגעתי אליהם מלא מוטיבציה, אבל הדיירים שם, הו, הדיירים. הם ראו אותי, ואת ההזדמנות, ככרטיס ללוטו:
"אנחנו רוצים לפחות 25 מטרים חדשים, אמיר," אמר לי אחד מהם, בעיניו ברק חמדני. "וזה לא מספיק. אנחנו רוצים גם שתשפץ לנו את הדירות מבפנים. ושבתקופת הפרויקט, כל אחד מקבל 5,000 שקל לחודש לשכר דירה."
ניסיתי להסביר, להראות להם את המספרים. "הפרויקט פשוט לא כלכלי בדרישות האלה," אמרתי להם בכנות. "אתם מסתכנים בלאבד מאות אלפי שקלים של השבחה. בואו נתפשר על משהו ריאלי."
אבל הם היו משוכנעים בייחודם. "לא נורא, אמיר. אנחנו בטוחים שיגיע יזם שיידע מה יש לו ביד וייתן לנו כל מה שאנחנו רוצים".
זה קורה בתחום שלנו – אנשים שרואים חלום במקום מציאות. נאלצתי להרים ידיים וללכת.
חלפו מספר שנים, פגשתי את אלי לפני כמה ימים, ממש במקרה. הוא נראה עייף יותר, הכתפיים שמוטות. כשהוא ניגש אלי, הוא אמר רק דבר אחד, בטון מלא חרטה: "אמיר, וואי, כמה שצדקת."
הבניין שלהם? "היום אין שום תהליך, אין שום יזם שמתעניין," אלי המשיך. "חלון ההזדמנויות של התמ"א עומד להיסגר, ואנחנו נשארנו עם דירות ישנות בבניין מתפורר".
הלב שלי נצבט, אבל לא יכולתי לעזור. נותר לי רק להגיד לו את האמת המרה: "אלי, כרגע נראה שאתם פשוט חייבים להכניס יד עמוקה לכיס ולשפר ולשפץ את הבניין בעצמכם. ההזדמנות חלפה".
השארתי את אלי שם, עומד ומסתכל על המבנה האפרורי, חושב על כל מה שיכל להיות. ורק חשבתי לעצמי – אל תהיו טמאים, קדמו תמ"א. כי תאוות בצע ולהתמהמה, הן המחיר הגבוה ביותר שמשלמים.
